את הכתיבה של קובי אור לא הכרתי עד לפני כמה שנים. הגעתי אליה הרבה אחרי האזנה מחתרתית לקלטת חבוטה של "נושאי המגבעת" ופנזין שהזכיר אותו. כשקראתי לראשונה גליון של "חמור" הרגשתי שמדובר במילים עוצמתיות. יראת כבוד שאתה רוחש למדורה גדולה או הר גבוה. פחד.
אחד המאפיינים של הכתיבה שלו הוא חוסר העקביות: הוא יכול לכתוב במקומון אחד מכה פעמים, להפסיק, לעבור למקומון אחר, להמשיך הלאה, לפרסם משהו בעיתון מרכזי, להעלם, לפרסם כמה דפים של "חמור" וחוזר חלילה.
אף פעם לא הבנתי כמה מהכתיבה שלו מתארת מציאות וכמה מציגה את הרהורי ליבו ומחשבותיו. שאלות כמו "מי היא שנהת?" ו"הם באמת חווה יחסי אב-בן סבוכים?" עלו בראשי ושום דבר שקראתי לא אישר או שלל. מעולם.
כבר כמה שנים שהוא כותב בבלוג העצמאי שלו "קרמטוריום" כשגיליתי אותו לראשונה ישבתי עליו שעות. בהמשך הבנתי שהוא עושה לי לא טוב לנפש. יותר מידי אפלה מחלחלת בין המילים, המוזיקה לא מצליחה להרים אותי. התרחקתי.
אני חוזר לשם מידי פעם. לפעמים לדקה לפעמים יותר. יש שם קסם לא רגיל.
לפני ארבע שנים פרסם קובי אור את הרשומה "זאב זאב" בה הוא מספר על "טיפול פסיכולוגי אוונגארדי… מסוכן מאוד" לטיפול בנפגעי חרדה. לא אכנס לפרטים רק אציין שמדובר בשילוב של אקדח תופי, כדור אחד, ומוזיקת רקע שקובי בחר.
מאחר ואני אוהב את הכתיבה של קובי אור וכל אמן או להקה שהמליץ עליהם לא אכזבו אותי, עשיתי שירות לציבור וקיבצתי את פלייליסט הטיפול שלו:
מדובר בלא פחות מעשרים ושבע קטעים. חלקם קצרים, חלקם ארוכים. כל אחד מהם נוגע בקטע אחר של הנפש.
למאזינים אני כותב: אל תבהלו.
Leave a Reply