סיפור קצר שירה מונולוג פרגמנט ארכיון
כשכתבתי לראשונה לא היה לי מושג שיש חלוקה כזו. כל הסיפורים שלי היו קצרים, כל השרים היו פשוט שירים, בלי חריזה או משקל, והיו כמה קטעים שפשוט קראתי להם קטעים.
ואז גדליה מת. גדליה מליק.
אני זוכר את הבוקר. קמתי עם רצון לשינוי תזונתי והכנתי לעצמי סלט גזר. הטלפון בבית הורי צלצל. על הקו היה עמרם לוי, חבר מהתיכון התקשר עם קול מודאג: "שמעת מה קרה לגדליה? הוא נהרג אתמול, בג'נין".
מה?
מה הקשר?
דיברתי איתו רק לפני שבוע, כשהתלבטתי אם לעשות את הלילה ב"בת עין" אצל מתן או בדירה של גדליה ואושר ביפו. בסוף נסעתי לבת עין, בתא מטען פתוח עם ברזנט מעלי ודיסקמן שניגן את "מציאות נפרדת".
מה מת?
הראש שלי נכנס להפסקה. התארגנתי על כסף ואטובוס לירושלים. ההלוויה היתה עצובה, חברים דברו, וברגע שזה נגמר תפסתי אוטובוס לצפון, חזרה לבית ההורים. משכתי עד ראש פינה לפני שהופיעו הדמעות הראשונות. בבית זה כבר הפך לבכי שהחיבוק של אחותי עזר לי לעבור.
גדליה מת.
חיבור של מחשב מקרטע ב 56Kbps וחיפוש המחרוזת "גדליה מליק" שלח אותי לכתבה עליו בטמקא. אחד הטוקבקים ציין שם וקישור לאתר אינטרנט שלא הכרתי. במה חדשה. תמונה לא משהו שלו ויצירות שנתן לי לקרוא כשהיינו בשמינית. אחרי תקופת אבל קצרה וכניסות חוזרות לאתר החלטתי לקחת צעד קדימה ולהכנס לאתר. בהתחלה כקורא, אחר כך כיוצר. בחרתי בשם נתיב בר-אור. האנונימיות בעידן שקדם לפייסבוק הגנה עלי ממעורבות. יכולתי לקרוא ולהגיב באנונימיות, לשתף יצירות ולצפות לביקורת והערכה בלי באמת לקשר את זה אלי.
ואז רן ברון.
שנה אחר כך נהרג רן ברון בפיגוע ב"מייקס פלייס" והרגשתי שאני צריך לעבור שלב נוסף. יצאתי מהארון הוירטואלי, נחשפתי והכרתי יוצרים אחרים פנים אל פנים. לנתיב עדיין היה מקום וכך רובם קוראים לי למרות שהם מודעים לנתנאל.
מאז עברתי לא מעט ערבי במה פתוחה שנקראו ערבמה, כולל המסגרת המצומצמת של ערבמה2 שנדד ממקום למקום ומפגשים בבית של אוזה.
נוצרה חבורה כזו שאשתי קוראת לה "הבוהמה של הבמה" -היא אגב ממש לא התחברה לקונספט- נוצרו קשרים אישיים. חברים.
ואז זה התפוגג.
אין לי מושג מה התוכניות של בועז רימר, אז החלטתי להעלות את היצירות מ"במה חדשה" לכאן, תיעוד, שמירה נוסטלגיה -ניים יור פויזן.
בואו בשלום.
Leave a Reply