על האִסְלַאם إِسْلاَم

שירה לא מקודשת

דברים שכתבתי על קיר אחר לפני תקופה

ובכל זאת מתלבש על המציאות כמו יד לכפפה:

הייתי נכון לבחון את העמדות שלי. בעיקר החברתית,

אבל גם פוליטית מדינית ואפילו דתית.

התחלתי ללמוד קצת יותר על הרב פרומן ז"ל וגישתו לעולם,

נרשמתי ללימודי ערבית וקבעתי חברותא ללימודי אסלאם.

באיזשהו שלב אפילו השלמתי עם גישת המקילים:

"מוחמד נשלח מאלוהים,

לישר את הדרך, לעקור אלילים".

ואז הדר נרצחה.

מה שדי טרף את הקלפים כי אם אדם דתי מסוגל לרצוח ילדה בת עשרים ואחת רק כי הייתה שם

משהו ממש דפוק באמונת האיסלאם

זה לא היה בשם כיבוש. לא בשם דיכוי.

אלא בשם דרך מוסלמית של רצח צפוי.

לא בשם טריטוריה או בשם מלחמת עם.

זה היה בשם איזו דת של שלום, דת של "אנחנו ואין דרך אחרת"

-אז למה ללכת לקראתם?

ואז מגיע רינו צרור

ומאשים אותי, ברצח של הדר ובגל הטרור.

למה? כי אני בעד עליה להר הבית. כי אני מאמין באמת

ש"ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" הוא לא פזמון נחמד של סעודה שלישית
אלא שלמות אמונה הצריכה לצאת.

אבל לרינו זה לא מתאים, כמו ברני סנדרס הוא יודע את מי להאשים:

לא ערבים לא אסלאם -היהודים!

יהודה גליק! מקור ראשון! הכת המסוכנה!

ולא כי חלילה יש לנו עסק מדמנה

עם דת רצחנית השוללת פרט לה -כל אמונה.

עייפתי מלחפש שיחת רעים,

עייפתי מלעשות את הצעדים הראשונים.

למדתי היטב משכני המוסלמים:

רוצים לדבר? קבלו אותי,את דרכי ואמונתי במאה אחוזים.

בלי "זה זיוף", "שקר" או "אבל"

בלי "עבדו עליכם חז"ל"

כי כל עוד גישה זו נמשכת, לא יהיה שלום. חבל.