(פורסם לראשונה בפייסבוק: http://tinyurl.com/n4rbmcn)
שלוש טענות נשמעות נגד טיפולי המרה להומוסקסואלים:
א. הטיפולים האלה מסוכנים, לרוב לא הצליחו וגרמו בעיקר נזק
ב. המטפלים אינם אנשי מקצוע
ג. הומוסקסואליות איננה מחלה ולכן לא צריך "לרפא" הומוסקסואלים.
הטענה הראשונה היא "דברים בעלמא" כל עוד איננה מגובה בממצאים אמפירים. גם אם זה מאוד אופנתי להיות "בעד" הומוסקסואליות ולהתנגד לכל מה ש"נגד". בסופו של דבר אנחנו מדברים כאן על פוטנציאל אפשרי וכנגד כל טוען "נגד" טיפולי ההמרה אפשר להביא טוען "בעד", כנגד כל נסיון שנכשל ופגע במטופל אפשר להביא נסיון שהצליח. התחושה היא שמדובר יותר ביחסי ציבור ממצאים מדעיים.
בכל מקרה, גם הקהילה הפסיכולוגית מכירה בכך שבנושא ההומסקסואליות החלק הידוע קטן מהחלק הלא-ידוע.
הטענה השניה מוזרה. אם המטפלים היו אנשי מקצוע עם נסיון (ומי קבע שאינם?) האם הם היו לגיטמיים בעיני גרמן או בעיני הקהילה ההומוסקסואלית? אני מנחש שלא. כי שוב, מדובר בנושא חברתי. מאן-דהו קובע רף מסויים המבדיל בין מי שראוי לגינוי ומי שראוי לשבח. כל מי שחורג מהשיח ה"גיי-פרנדלי" מוקע כהומופוב.
השימוש במושג "הומופוביה" סובל מאינפלציה והוא משולל יסוד, ראשית משום ש"פוביה" היא הגדרה פסיכולוגית המתארת פחד ללא יסוד, אני בספק אם כל מי שמשתמש במושג הזה הוא בעל הכשרה מתחום תורת הנפש המאפשרת לו לאבחן פוביות. שנית, משום היא סותמת פיות. אמרת משהו שחורג? הומופוב! זהו, סתום את הפה. (משה רט כתב במאמר-מראה כי הוא תמיד יכול לטעון ש"הומופוביה היא תכונה מולדת ואי אפשר לשנות אותה" לך תתוכח).
הטענה השלישית איננה מסמכותו של משרד הבריאות. מעבר לכל הגדרה קלינית אחרת הומוסקסואליות היא תופעה חברתית.
די להזכיר כי במדינת ישראל משכב זכור היה בלתי-חוקי (שאריות מהמנדט הבריטי) ורק הוראה של השופט חיים כהן מנעה את כפייתו עד ביטולו ב-1988. חברתי לגמרי.
ובכל זאת, אנחנו חיים בחברה בה חלק ממנה רואה בהומוסקסואליות דבר נורמלי וחלק רואה בה דבר לא לגיטימי. הגיוני שמי שהוא הומוסקסואל יחפש פתרונות גם אם באים ממקום שלא נוח לחברי קהילת הלהט"ב.
הבעיה היא שמדובר בחרב פיפיות: האם כל פארפיליה תקבל את אותו היחס? אני יודע שאצל אנשי הדת פופלארי להשוות הומוסקסואליות לפדופיליה, ברור שיש הבדל תהומי בין יחסי קרבה בין שני בוגרים ליחסי ניצול אלימים שבין בגיר לקטין, אני מבין את הזעקה "איך אתה משווה?!" אבל שוב, אנחנו מדברים על חברה והיחס שלה לחריגים. עד לא מזמן החברה התייחסה להומוסקסואלים כאל חריגים ברמה של פדופילים. לא ירחק היום וגם פדופילים יצאו מהארון וידרשו את אותו היחס (זה כבר קורה בהולנד עם מפלגת "החירות והגיוון").
אפשר לחשוב על פארפיליות אחרות: מה עם זוג בגירים אוהבים שהתחייבו לחיים משותפים אחרי המוות (כן, אני מדבר על נקרופיליה) האם נקבל את זה כחברה? ומה עם יצליחו להוכיח מדעית שיש בעלי חיים הנהנים מיחסי מין עם בני אדם, האם זואופיליה תהפוך לגיטימית?
שוב, שלוש דוגמאות קיצוניות למה שנחשב מבחינה חברתית לסטיה מהנורמה המינית. עד לא מזמן גם הומוסקסואליות הייתה נחשבת לסטיה בדיוק כמו הנ"ל.
איפה עובר הגבול? חרב פיפיות.
החשש שלי הוא ממגמה של קהילת להט"ב השוללת טיפולי המרה גם ממי שמעוניין בהם. זו מגמה הרסנית לא פחות מהומופוביה הדורשת מכל הומוסקסואל (ואם לדייק: על מנעד המיניות) "לישר קו" עם המגמה ההומופילית (בערך כמו שפמינסטית תדרוש מאישה אחרת להיות פמיניסטית ובעצם שוללת את בחירתה).
עדכון: ארגון כמוך (הומואים דתיים אורתודוקסים) פרסם את המכתב הזה, באותו העניין.
Leave a Reply