סיפור על חום ועל אור

אימי זכרונה לברכה לא סבלה שני דברים: חושך וקור. אני אוהב לחשוב שהבית שלנו היה הראשון שחומם בתנור גז והואר בנורות פלורסנט.

מגיל שנה וחצי שנה עד גיל שבע גדלה במעברה בצפת כך שכמעט נולדה למציאות מעברתית בה החושך מגיע רגע אחרי השקיעה והקור הצפתי חודר עצמות גם בלילות הקיץ. מציאות של קרטון תעשייתי מכסה איפה שגג הפח נגמר והוחלף רק שנמצא קרטון אחר. קר.

סבי ז"ל היה פועל 'אדום' במפעל 'סריגי צפת' וכשהיה חוזר מעוד יום עבודה היה מחזיק את ידה בכפותיו הגדולות ומבטיח לה בערבית לובית של אציל שירד מנכסיו : 'עוד מעט נגור בבית גדול בירושלים'.

את צפת הם לא עזבו מעולם. בירושלים רק ביקרנו. הבית שלנו תמיד היה פתוח, תמיד חם ותמיד מואר. ומלא אורחים.

מתחם המעברה אכסן בעבר מספר מפעלים (כולל 'דובק' שיצר סיגריות 'אסקוט' לבתי כלא) והיום יש שם סופרמרקט ענק, מרכז מסחרי ומספר משרדים ממשלתיים.

בחסות:

Be the first to comment

Leave a Reply

כתובת האימייל שלך לא תפורסם


*