חוזר

ביום חמישי, ב' טבת, לפני כמעט שבועיים הלכה לעולמה אימי, תמרה ברנדל.

מעבר לתחושות ההפתעה, ההלם והכאב חשתי בעיקר חסום. כמות האויר שיש לי בריאות מוגבלת למספר מילים כל פעם. (ואם זה נשמע לכם כמו "אסטמה" של אתגר קרת, אתם צודקים).

זה לא פשוט לנהל שיחה זורמת או להעביר כך שיעור מחשבים. אני בעיקר בוחן את המילים ונזהר לא להשאר בלי אויר. כשאני מתפלל זה כמעט לא קורה, אולי רק בקדיש.

אבל מה שהכי קשה זו התחושה הזו, חוסר אונים, געגוע, פספוס וכאב גדול.

המועקה הזו היא כמו מגרנה, היא יכולה להגיע משום מקום, הטריגר יכול לבוא מכל מקום: מבט, זכרון, משפט של הבן שלי או מכונת כביסה שהחליטה להציף את המסדרון.

לפעמים אני נותן דרור לדמעות, זה מאוד מאוד מקל אבל לא תמיד אפשר לבכות. במיוחד בקור הזה.

אז חזרתי. אני שוב כותב. קל לי יותר להתבטא כך. אמא הייתה כותבת מוכשרת בעצמה ואהבה את הכתיבה שלי כך שאני משמר משהו ממנה בדרך הזו.