בן שש עשרה וחצי, אולי שבע עשרה
באחד מימי ראשון התלוותי לסבתי לבית החולים "רבקה זיו" בצפת לביקור במרפאות חוץ. ההבדל בין "מרפאת חוץ" לקופת חולים הוא בעיקר בסוג האוכלוסיה וזמן ההמתנה קצר מהרגיל.
באותו היום הרופא איחר או שהאחות התבלבלה או משהו ומצאנו את עצמנו מחכים זמן רב. הייתי אז בן שבע עשרה, בטלפון הנייד שהיה לי אז, לא היו משחקים ובאופן טבעי התבוננתי.
ראיתי מולי מישהי שהיה נראה שהיא במצב דומה לשלי רק שהיא לא הייתה צמודה לדור השני שמעליה. משהו בפנים שלה משך אותי, ואחרי כמה מבטים קמה והתיישבה לידי.
לא ממש התכוונתי להתחיל משהו, בטח לא שסבתא ברקע אבל דיברנו. הסתבר שהיא אמורה לפגוש רופא ממומחה להפרעות אכילה, מין שילוב של דיאטנית, פסיכולוג, נוירולוג ופנימאי. כמעט שאלתי אותה למה היא צריכה את זה עד שהבחנתי ביד הדקה שלה, עור הפנים השקוע ופה שלא חייך. הספקתי לתת לה מספר טלפון לפני שנעלמה באחד החדרים.
בניגוד לסרטים ההוליוודים אנחנו לא נשואים היום.
נשארנו בקשר
קרוב אבל לא יותר מידי. אני זוכר פעם אחת שכמעט יצאנו לסרט (כבר קנינו כרטיסים כשאיזה ציפור נודדת נכנסה בשנאי חשמל, עשרה מטרים מ"בית יגאל אלון" ושיתקה את הרחוב כולו ללילה וחצי יום) מה שכן, מצאתי אשת שיחה מעניינת.
לקח לה זמן להפתח (ולי להיות מוכן להקשיב) עד שדיברנו על הפרעת האכילה שלה: אנורקסיה. מאוחר יותר היא שמשה לי השראה לסיפור "הילה": אנורקסית עם חבר שאוהב אותה. לא פורסם בשום מקום פרט ל"במה חדשה" (כמעט עובד לסרט גמר שנה א' במכללת תל-חי, כמעט שידך בין שני אנשים, כמעט שליש גן עדן).
אני מבחינתי הייתי החבר הטוב שמלווה אותה למרכז לטיפול בהפרעות אכילה, מחזיק לה את היד כשהיא עוברת ליד חלון ראווה ומנסה לשכנע אותה לקחת ביס מ… כל דבר בערך.
בסוף הקשר פשוט התמסמס עם המציאות
מה שכן הוא פתח לי את הראש ובכל זאת לקח לי שנתיים קלטתי שאני גם במעגל הזה של הפרעות אכילה.
היום אני יודע שזה היה שילוב כמעט קטלני של אכילה רגשית עם בולימיה. כן, כולל הקטע של האצבע(ות) בגרון, השיניים הלבנות ופצעים בפרקי האצבעות שלא הגלידו הרבה זמן (חלקם הצטלקו).
למזלי פגשתי שני אנשים טובים באמצע הדרך שנתנו לי את הכלים לצאת מזה ולא הקאתי מאז. בכלל. גם במצבים מעוררי בחילה קשה כמו נסיעה באוטובוס ישן, מתקן בלונה פארק, יוגורט תוסס מידי או דג לא משהו.
על התקופה הזו כתבתי את "מלחמה" (כמו הילה, לא פורסם וכו', לא כולל הקטע של השידוך).
ארבע שנים אחר כך
בצבא פגשתי את חני שהייתה במצב דומה לשלי וגם לה לקח יותר זמן לצאת מזה כולל נזק מצטבר למערכת ההורמונלית . רק אחרי שפגשתי אותה יזמתי בדיקה בחר"פ כדי לוודא שהכל בסדר אצלי.
היה גם קב"נ אחד שפתחתי איתו את הנושא בעקבות ארוע אחר, הוא רצה שנמשיך להפגש אבל לא ראיתי בזה טעם, גם ככה עמדתי להשתחרר.
הפעם האחרונה ששמעתי ממנה הייתה חודש לפני שהתחתנה. למרות שבאותה השנה שהיתי בארה"ב ולא היה סיכוי שאבוא, היה חשוב לה לשלוח לי הזמנה לחתונה.
אני שמן?
אחרי שנה בארה"ב גיליתי שעליתי ביותר מעשרה קילוגרם (שילוב של "ארוחות-טלויזיה", פחיות קוקה-קולה זולות ומעט מאוד פעילות פיזית) וניסיתי מספר דיאטות.
אפשר להגיד שעברתי על רובן: שומרי משקל" והמקבילה "חלי ממן", אורז, מרק כרוב, מיץ לימון, "כל שלוש שעות" והאהובה עלי מכולם "תאכל מאוזן".
מיותר לציין שבאף אחת מהן לא החזקתי יותר מידי והמשקל שירד –עלה (לא תמיד עם ריבית).
עם הזמן הבנתי שהקטע הפיזי הוא לגמרי משנה ושלא משנה איזו תזונה או דרך אקבל על עצמי, אם אין עבודה של המוח אני פשוט אחזור להיות שמן ועייף. מזכיר לכם "אימון אישי"? צודקים.
אפשר להגיד שאני לא מפסיק לעשות על עצמי ניסויים. התנסתי בכמה שיטות תזונה, כולל "טיהור גוף", צום מים, מיצים בלבד, טבעונות, צמחונות מתונה, פסקטריאניזם ואחרים. היתרון הגדול בניסוי הזה הוא שלמדתי להכין מתכונים מכל הסוגים והכרתי תבלינים טעמים חדשים (מישהו אמר חומוס?).
כיום (החל מקיץ 2015) אני מתנסה בתזונה קדמונית (מוכרת גם בשם "פרימל" או "פליאו"). אני מרגיש טוב, ישן טוב, אוכל מגוון, מתאמן (לא בתדירות שאני רוצה אבל גם זה יבוא) ויש לי הרבה מצב רוח.