כולם מדברים על יורם קניוק, מזכירים בחרותו ומזכירים זקנתו. מצביעים על יצירתו והגיגיו. יש מי שמתרפק על "נבלות" ויש מי שדווקא על "אדם בן כלב" אבל בשבילי יורם קניוק הוא קודם כל נחמה.
הזמן: לפני כעשר שנים. המקום: דירת שליחים רווקים, אוברלנד פארק, קנזס. הימים ימי חנוכה. "משבר חנוכה" הולך ומתהווה לו ואני, שחורף אף פעם לא היה העונה שלי נכנס לעצבות בהקפאה עמוקה.
שגרת חנוכה של "קימה-תפילה-פעילות-הדלקת נרות חנוכה-מעוז צור-שינה" מייבשת לי את הנשמה וסיבי עצב נכרכים סביב הלב. דכאון.
בדירת הרווקים היה ארגז. לא בסלון, בחדר של אחד השותפים. נשלחתי לשם כדי למצוא פעילות נוספת לחנוכה. את עיני צדים שני ספרים בעברית. האחד סוג של דוקו-נובלה והשני "סיפורי סופשבוע" של יורם קניוק. הדוקו-נובלה נשלחת אחר כבוד למדף שמעל הניאגרה בשירותים. סיפורי סופשבוע עולה איתי לחדר. לרגע אני עוצם עינים ושואף ניחוח מדומיין של הארץ. אני מתתחיל לקרוא והמילים זורמות.
אני קורא וזה כתוב טוב, ממש טוב. עם חלק מהסיפורים אני מתווכח, חלק אני אוהב פחות, חלק אני יותר אבל אני מרגיש שזה שלי. אחר כך הבנתי שזה בדיוק מה שהייתי צריך בשביל לעבור את התקופה הכל כך מעצבנת הזו של חורף, לבד, רחוק מאהוביך והבדלי שעות שלא תמיד מאפשרים להרים טלפון.
הנה הסיפור על התקופה שלו בניו-יורק, והנה אחד על בחור עשיר מטקסס והנה עוד סיפור על הורים שכולים ועוד אחד על בית הנשים הצוחקות. והנה עוד סיפור בו הוא נתפס על חם בידי נסיכה הודית. אני עוצם עינים ומרגיש שעוד רגע אני בבית.
הספר הזה ליווה אותי לאורך כל השליחות וכשחזרתי הביתה הוא בא איתי. אחר כך הצטרף אלי לדירת הסטודנטים בירושלים ולדירה הראשונה שלנו כזוג נשוי. אתמול בלילה קיבלתי את עדכוני השבת ורצתי למדף במסדרון כדי לקרוא עוד משהו ממנו. נחמה.
יורם קניוק, תודה.
Leave a Reply