מה אני עושה כאן?

מה אני עושה כאן? איך הגעתי לפה?

האמת היא שכל העיסוק שלי ב"במה חדשה" מקורו טרגי.
הגעתי לכאן בעקבות חבר טוב שלי שנהרג לפני קצת יותר משנה בג'נין.
קראו לו גדליה מליק. ב"במה חדשה" הוא פרסם יצירות תחת השם "פלג נמרוד" דברים שהכרתי ודברים שלא. אני הגעתי לכאן בעקבותיו. פתחתי דפיוצר והתחלתי להעלות לאתר דברים שנחו אצלי בראש, במגירה ובמחשב, העברתי אותם ממצב ערטילאי למשהו ממשי עם משהו שנראה לכולם אבל לא הראתי את עצמי. הייתי אלמוני די הרבה זמן, התחבאתי בצללים. רק אחרי הרבה עבודה על עצמי הסכמתי להקריא בערבמה2 שעסק בידידות. וגם אז נעלמתי די מהר, חוזר לצללים, נשכח. מגיב מידי פעם ליצירות, נכנס לפורומים ומאיר הודעות עלומות. הפכתי לסייר וירטואלי שרוצה, אבל לא מעז, להראות את עצמו.
והנה מגיע עוד זעזוע, זעזוע שמוציא אותי מהצללים, גורם לי להתגלות.

את רן לא הכרתי באופן אישי, אבל הייתי בהופעה אחת שלו ב"הגדה" ועם כל הציניות והבדיחות השחורות אהבתי את החומר של צוות נזק. נורא רציתי לבוא אליו ואל שמעון אחרי ההופעה ולומר להם תודה. אבל נרתעתי. לא כולם צריכים לדעת שאני חלק מהבמה.

יום השואה יוצא, חנויות נפתחות ומישהו מודיע לי בשתיים לפנות בוקר על פיגוע בטיילת. לא חשבתי לרגע שיש לי קשר לשם. אני נכנס לאתר כדי לבחון הודעות חדשות ופתאום, בעמוד הראשי מופיע תמונה לא הכי טובה של רן. אני לא ממש מצליח לקשר, לוחץ על הקישור ומובל לדף המאוד קטן של צוות נזק. הלם. אני חושב שלא עבר חודש מאז ההופעה. אני מנסה לחשוב מה עכשיו ומחליט לנסות לכתוב משהו אבל יוצא לי מתחת ידיים בעיקר דברים בנאלים שנשמעים כל שנה ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל.

בהלוויה הייתי מפולג, חלק אחד, מאוד רצה לנחם ולהתנחם מכל הסובבים. חלק אחר הרחיק אותי. רציתי כל כך לחבק את כולם, הרי חלק הכרתי מערבמה2, קישרתי שמות לפרצופים אבל… לא יכולתי.
ואז, הגעתי להחלטה. לצאת.

אני יוצא, כי הייתי בחושך כבר הרבה זמן והוא לא מקום טוב. כי נמאס לי לשוטט בין דפים לשרתים, אני רוצה לצאת!
כמה זמן אחר-כך היה ערבמה רגיל בתמונע (כזה שאני קורא לו: "ערבמה גדול") מלאך עם שיער של אש מראה לי את הדרך ואני יוצא לאור.

XXX

זה מוזר, לקח לי הרבה זמן לקשר, אבל גדליה-פלג נהרג במוצאי יום השואה תשס"ב. רן ברון נהרג במוצאי יום השואה תשס"ג. כתוצאה מהמוות של שנייהם עברתי שינוי יצירתי שפתח אותי. האם אני צריך לחכות לשנה הבאה?

כנראה שלא, כי אני לא מתכוון לותר לעצמי כאן, אני יוצא מהארון הוירטואלי ובונה לעצמי משהו ממשי.

עד כאן המילים הכתובות. מכאן ואלך הדברים נפעלים.