פרשת "לך לך" -על ג'ון קייג', מוזיקה הברית והמילה

הגוויל כ'אין' המכונן: סוד הבריאה בברית ובמוזיקה.

הדברים שכתובים כן נוצרו ממקורות מעורבים: חלקם מבוססים על דברי אחרים ואשמח לתת קרדיט למי שמגיע (אבישי עברי לדוגמא), חלקם שלי וחלקם נוצרו בשיח רשתות חיובי.

הכל התחיל בפוסט שהעלה מיכאל בהגן:

"La musique n'est pas dans les notes, mais dans le silence entre les deux." W.A.M.
"המוזיקה איננה בתווים, אלא בשתיקה שביניהם"

לפוסט צורף צילום שצלמה ג'ולי בהגן ובו מופיע מיכאל בהגן מנגן ברחוב על סקסופון, אפשר לראות אותו כאן.

כשראיתי את זה, נזכרתי ברעיון שרציתי לפתח זמן רב. התחלתי בפשטות:

ג'ון קייג' 4:33

מי זה ג'ון קייג' ומה המספר המוזר שכתבת לידו?

למי שלא מכיר, ג'ון קייג' היה "מלחין, סופר ואומן חזותי אמריקאי ומראשוני המלחינים שחיברו מה שהוא עצמו כינה 'מוזיקת מקרה', ושאחרים החליטו אחר כך לתייגה כ"מוזיקה אליאטורית" – מוזיקה בה חלק מהאלמנטים נקבעים על פי מקריות". (תודה לויקיפדיה).

את היצירה 4'33 יצר קייג' לאחר שביקר בחדר אנאכואי (An-Echoic Chamber) באוניברסיטת הרווארד – חדר אטום שאמור היה לספק שקט מוחלט. קייג' ציפה לשקט, אך שמע שני צלילים: אחד בתדר גבוה ואחד בתדר נמוך. טכנאי הקול הסביר לו כי מדובר במערכת העצבים ובמחזור הדם שלו. (שוב, תודה לויקיפדיה).

האם זה נכון?

אמנם זו לא שאלה של 'נכון או לא נכון', אלא של סבירות. מערכת העצבים אינה מפיקה רעש קולי שניתן לשמוע. עם זאת:

• לא סביר שמדובר במערכת העצבים או בזרימת דם מובהקת.
• סביר להניח שהצלילים ששמע קייג' היו רעשי טנטון פנימיים (Tinnitus) הנובעים מהאוזן עצמה, או רעשים פנימיים שהגוף שלו הפיק כמו: זרימת דם או מתיחת שרירים, אשר בהיעדר רעש חיצוני הופכים בולטים ונשמעים גם ללא הגברה.

בכל מקרה, עבור קייג', מקור הצלילים לא היה חשוב כמו העובדה שהצלילים קיימים תמיד, והשקט הוא רק מסגרת להקשבה להם. זו התובנה המרכזית שדחפה אותו ב 1952 ליצור את 4'33 .

היצירהה מוזיקלית בת שלושה פרקים ואפשר לבצע אותו בכל כלי נגינה או שילוב של מספר כלים. ספר התוים של היצירה מכיל הנחיה למבצע שלא לנגן כלל בכלי הנגינה במשך כל זמן היצירה. למרות ההוראה שלא לנגן אף צליל היא כוללת את הקולות, הצלילים והרעשים של הסביבה בה היא מבוצעת – ובכלל זה גם את הקולות שמשמיע הקהל עצמו, עדינים ושקטים ככל שיהיו.

אורך היצירה הוא 4 דקות ו-33 שניות (ומכאן נובע שם היצירה), בחלוקה לשלושה פרקים – הפרק הראשון באורך 30 שניות, הפרק השני באורך 2 דקות ו-23 שניות והפרק השלישי באורך דקה אחת ו-40 שניות.

הגוויל כ'אין' מכונן: השתיקה שיוצרת את המילה

מיכאל הגיב ליצירה:

"אם אינני טועה שם אין כלל צלילים"

מיכאל ענה בחיבור דומה:

"השקט הוא לא היעדר, הוא חומר הגלם שממנו הכול נברא. בלי הרווח אין מילה. בלי ההשהיה אין מוזיקה."

האם קייג' היה מאושר מהצעקה?

מיכאל סיפר כיצד בביצוע של היצירה בשטרסבורג מישהו מהקהל החליט לצעוק צעקה קצרה, ואנשים צחקו. הוא שאל:

"אם קייג היה שם, האם היה מאושר? מה דעתך?"

מצד אחד, אם היו מבצעים יצירה אחרת, האדם היה צועק? כנראה שלא, מתוך כבוד ליצירה, למבצעים וליוצר.

מצד שני, קייג' התכוון שהצלילים הסביבתיים, כולל אלה שנוצרים על ידי הקהל, יהיו המוזיקה של היצירה.

בביצוע הבכורה של היצירה טען "אין דבר כזה שקט" והקהל שנכח באולם פספס את הרעיון: "מה שהם חשבו שהוא שקט, משום שהם לא ידעו איך להקשיב, היה מלא בצלילים מקריים" והוא פירט מה הם היו יכולים לשמוע אם רק הקשיבו: רוח, טיפות גשם, אנשים מדברים או קמים ויוצאים מהאולם.

בביצוע של היצירה שנכחת בה הצעקה הייתה חלק מהיצירה. בצעקה שלו, הצועק, בלי לשים לב גם שבר את הציפיה לשקט וגם גרם לקהל להפוך לחלק מהביצוע כשהגיבו לצעקה.
הצועק למעשה גרם להגשמה מועצמת של מטרת היצירה. כך שהתשובה היא כנראה חיובית: קייג' היה מאושר.

המילה העברית והברית

האגדה מספרת שלאחר שרפובליקת פירנצה הזמינה ממנו פסל של דוד, ישב מיכֶּלָאנְגֶ'לוֹ דִי לוֹדוֹבִיקוֹ בּוּאוֹנָארוֹטִי סִימוֹנִי (כן, זה השם המלא) מול גוש סלע והתבונן. והתבונן. והמשיך להתבונן. אחד מהנסיכים בא לבקר בסטודיו של מיכלאנג'לו ומצא אותו בוהה בגוש השיש. כאשר שאל את מיכלאנג'לו מה הוא עושה, הוא ענה בפשטות, "אני עובד" ("Sto lavorando" באיטלקית). אחרי תקופה (בין חודש לארבע חודשי התבוננות, תלוי במקור) ניגש וחצב ופיסל את אחד הפסלים המרשמים ביותר מתקופת הרנסנס. כשנשאל על כך ענה משהו כמו "הפסל כבר היה בתוך הסלע, אני רק הסרתי מה שצריך כדי לגלות אותו".

בדומה לכך, המונח 'מילה' בעברית אינו רק אוסף אותיות עם משמעות, אלא גם פעולת חיתוך וגילוי של דבר מהקיים. מילה היא גם חיתוך. בן ישראל הבא בברית אינו 'יוצר' דבר חדש; המוהל רק חותך את הערלה ומגלה את הקיים.

תפיסה זו מחברת אותנו למהות האלוהית, אשר בראה את העולם כולו ב'מילה' – כלומר, על ידי גילוי של יש מתוך האין.

"פרשת 'לך לך' עוסקת בציווי לצאת מהמוכר אל הלא-נודע. אולי זו הזמנה 'לחתוך' את הרעש החיצוני, להקשיב ל'אין' שבין התווים, ולגלות את ה'יש' שהיה קיים שם תמיד – המהות שלנו, והבריאה כולה."

(הערה טכנית: את הדברים אני כותב בצורה ממוכנת, ללא עריכה. הפוסט יופרסם ביום הראשון בשבוע שלפני פרשת "לך לך" וזו הדרך שלי להלחם בדחיינות ולדחוף את עצמי גם לסיים לכתוב ולערוך אותו בזמן).