כשלמדתי ביולוגיה במסגרת התיכון השתמשתי לא אחת בנייר לקמוס. את הנייר הייתי מכניס לדגימת בוצה שהופקה במתקן "ביו-גז" ואחרי שניות הוא היה משנה את צבעו וכך יכולתי לקבוע אם הבוצה בסיסית או חומצית. בהמשך השתמשתי באינדיקטור מתקדם יותר שהראה גם מה רמת ה-PH בבוצה על פי הצבע אליו היה משתנה מקלון דגימה.
השירים של עמיר בניון הם אינידקטור. נייר לקמוס ובעיקר מראה.
סאלאם עליכום קוראים לי אחמד
אני גר בירושלים אני לומד באוניברסיטה איזה דבר או שניים
מי כמוני נהנה מכל העולמות
אני היום אני מתון וחייכן
מחר אעוף לשמיים
אשלח לגיהנום איזה יהודי או שניים
זה נכון שאני סתם חלאה כפוית טובה
זה נכון אבל אני לא אשם לא גדלתי על אהבה
זה נכון יבוא הרגע בו תפנה לי את הגב ואז
אני אתקע בך את הגרזן המושחז
אני אחמד
גר באזור המרכז
אני עובד צמוד לגן ילדים
ואחראי – על בלוני הגז
מי כמוני נהנה משני העולמות
היום אני
ומחר הם לא
הרבה מהם הרבה מהם לא
נדמה כי כל מי ששמע או קרא את השיר הזה בטוח שעמיר בניון הוא גזען הכותב כי כל הערבים הם מחבלים ורק מחכים להזדמנות. אני יכול לדמיין מה עבר בראשם:
" עמיר בניון כתב אחמד->אחמד הוא שם ערבי->גזען!"
מי שגזען פה הוא מי שהסיק שעמיר בניון מכוון לכל הערבים רק בגלל השם. בראיון איתו עמיר בניון אמר כי כתב את השיר מתוך השראה שקיבל מהמציאות האופפת אותנו. מעשי הרצח הלאומנים האחרונים לא נעשו על ידי לוחם דעאש או מחבל חמאס שאומנו לכך מגיל צעיר, לא מחבל חסר פנים ושם שהוא רק כינוי, אלא על ידי אותו ערבי שאפשר לפגוש בכל מקום: במכולת, בקפיטריה, בלובי במלון או בתחנת האוטובוס. כל מי שהסיק שעמיר בניון כיוון לכל הערבים (ולכן הוא גזען): ברוכים הבאים! הצטרפתם לקבוצת הגזענים. ספרי הקו-קלאקס-קלאן מתורגמים לעברית יחולקו בכניסה.
זה הזכיר לי שיר אחר של בניון:
אני שומר לך על הזהות
אני מגן לך על הילדים
אני מוסר את נפשי בשביל המשפחה שלך
ואתה יורק לי בפנים
אחרי שלא הצליחו להרוג אותי בחוץ
אתה בא והורג אותי מבפנים
לא ראיתי את אמא כבר חודש
לא את בני לא את ביתי לא את אישתי
אני מסתער תמיד קדימה עם הגב שלי אלייך
ואתה משחיז את הסכין
יותר מכל המחשבה הזאת שורפת לי את הנשמה
ואתה איך אתה עוד לא מבין
אני אחיך אתה אויב
אתה שונא אותי אני אוהב
כשאני בוכה אתה צוחק מאחורי גבי
אתה הורג אותי אתה הרי אחי
אני עתיד אתה עבר וההווה בינינו נשבר
אני רעב למענך אתה זולל ושובע
כשגרוני יבש אתה שותה שכר
הפה שלי חתום תמיד למען בטחונך
אבל אתה מוסר אותי לזר
אני אחיך…
השיר הזה הרגיז הרבה אנשי שמאל. "איך הוא כותב ככה עלינו! מי הוא בכלל! הוא בכלל לא עשה צבא! אני לא אח שלו!" ואחרים.
ראשית, שמחתי לראות שמיליטריזם איננו נחלת הימין בלבד.
שנית, שוב נייר לקמוס: על מי כתב עמיר בניון את השיר? האם המילה שמאל מופיעה פה?
בראיון איתו הוא הגדיר בצורה מדוייקת למי השיר מכוון: לאותם ארגונים אנטי-ציוניים המתחפשים לארגוני זכיות אדם שכל מטרתם הכפשת ישראל ותושביה. אלו שמבחינתם כל קצין בכיר הוא מטרה למשפט בין-לאומי. שוב: כל שמאלן שנעלב מהשיר: ברוך הבא למחלקת האוטו-אנטישמיים המכפישים. העתקי "הפרוטוקולים של זקני ציון" יחולקו בכניסה.
עדכון: להלן דברי עמיר בניון כפי שהועתקו מהעמוד שלו:
שלום לכולם. להלן גילוי דעת של עמיר בניון, לסיכום הסערה התקשורתית מהשבוע שעבר.
******************************************
היות שבזירה התקשורתית בארץ, כוונת מחבר אינה רלוונטית לשימוש שעושים בדבריו בעלי אינטרסים מכאן ומכאן ומשם, והיות שככל שהולכת ומתמשכת שתיקתי לנוכח ההתקפות האישיות הבוטות והמעוותות שאני סופג כבר מעל לשבוע, מעגלי הניתוח והפרשנות של אותם מבקרים מתרחבים ומרחיקים לאזורי דמדומים – לא נותר לי אלא להכריז שהמציאות, גבירותיי ורבותיי, איננה מה שאתם תופסים בחושים שלכם. המציאות היא מה שההגמוניה השלטת החליטה שהיא צריכה להיות, בהתאם לצרכיה ומטרותיה בעת הזו.
השיר 'אחמד אוהב ישראל' מתאר מציאות; המציאות של הרצח השפל בהר נוף, המציאות שהתעוררו אליה ההורים של אלמוג שילוני הי"ד, המציאות של יהודה גליק, ולמי שזקוק לפרספקטיבה היסטורית – של נרצחי מרכז הרב או הפיגוע בקפיטריה בהר הצופים. לא אמשיך, הרשימה הרי אינסופית. מדוע עבור התקשורת הישראלית שיר יותר מזעזע מהמציאות שהוא משקף? מדוע פוסט מולחן מהסוג שאני מעלה לפייסבוק מדי יום, ולעתים פעמיים ביום, מצדיק את הבליץ שניחת עלי, וניידות שידור מחוץ לזאפה ודיווחים בשידור חי? בעיקר בגלל זכותנו הטבעית להגדרה עצמית: צריך גזען תורן. צריך גזען תורן כדי שאפשר יהיה לסמן ולהדגיש את הגבולות בין 'אנחנו' ו'אתם', בין 'הומאניזם' ל'חושך', בין 'דו קיום' ל'לאומנות פנאטית'. וזה כלל לא משנה אם הגזען התורן אכן גזען, או סתם חוטא באהבה לעם שלו.
כיף להיות בצד של ה'אנחנו'. זה נעים להיות בצד האוהב, המכיל, האופטימי, שוחר השלום, להצטלם ליד ראיות לפשע שנאה ולדקלם סיסמאות על אחווה ודו קיום, ולהרגיש צודקים, ערכיים ואמיצים. תרמנו משהו למען שלום עולמי. לפעמים גם לי מתחשק, אבל משהו קטן מפריע לי. המציאות. ואולי עוד משהו קטן – הסלקטיביות של 'אנחנו' לגבי אהבת אדם. לדוגמה: אנשים שמכנים את רצח שלושת הנערים 'רצח המתנחלים'. אני גזען בדיוק כמו הנחת העבודה של כוחות הביטחון. בדיוק כמו השר לביטחון פנים שקרא לאזרחים לשאת נשק ולהיות ערניים. בדיוק כמו החיילים במחסום עטרות, שעוצרים רכב של ערבי ובודקים אותו, ולי נותנים להמשיך בדרכי. אני גזען בדיוק במידה שהמציאות בה אנו חיים מכתיבה לי.
לשיטתם של 'אנחנו', השיר על אחמד חמור מחבירתה של חברת כנסת בישראל לגורמים טרוריסטיים. חמור מקריאות שמחה במעונות סטודנטים באוניברסיטה ישראלית על נפילת חיילים. בניגוד לפוסט המולחן שלי, אלה מצויים במים הטריטוריאליים של חופש הדיבור. אני תוהה מדוע תיאור המציאות שלי, שחוץ מכאב אין בו כלום, ודאי וודאי לא קריאה לפעולה כלשהי (חוץ אולי מבכי) הוא 'הסתה', בשעה שלקרוא באופן מפורש לשבירת ידיים ורגליים של מתיישבים המכונים מתנחלים, איננו הסתה וצוותי צילום לא שוגרו לאף מקום. אולי זה קשור למושא האלימות? דמם של יהודים מסוימים מותר? אילו קראו לשבירת אברים לערבים או אז הייתה עולה צעקה גדולה. (בעצם, נדמה לי שמישהו אמר גם את זה פעם).
תילי תלים של מלים נכתבו על הפער. הפער הבלתי מובן לאנשי ה'אנחנו' בין 'עמיר היוצר המוכשר' ובין 'עמיר הלאומן הגזען'. בין שירי האלבומים המושקעים ובין הפוסטים המולחנים. ובכן, מותר לאומן לעשות הפרדה בין שירי אלבומים ובין שירי פייסבוק. המוסיקה היא שפתי, ואני משתמש בה בדרכים שונות. יש מהכותבים שלקחו אישית את העובדה שבעבר שיבחו את יצירתי, התייחסו אלי כאל אדם, אפילו העניקו לי כרטיס כניסה למועדון ה'אנחנו', וראו זה פלא – לא אימצתי את תפיסת עולמם כאות הערכה, וגם אינני שותק כדי שיחשבו שכן, ואפילו – שומו שמיים – מרשה לעצמי לצעוק שלא. הם מרגישים שקצת נצלו את הכנסת האורחים שלהם, והם כועסים. כעס כידוע, מוביל לשנאה, ושנאה מובילה לייסורים. ככה זה בצד האפל.
ההגמוניה חוששת שמא היא כבר לא הגמוניה. ופחד הוא הנתיב לצד האפל. ומאוד אפל אצלם. חושך מוחלט. כל כך חושך שהם שוכחים שהומאניסטים לא מקללים ומגדפים אדם כי הוא חושב אחרת מהם. שקריאות לחרמות ונידויים זה לא ממש בספקטרום של האהבה אחווה שלום ורעות, ושכשמאשימים מישהו בגזענות, כדאי שלא נכנה אותו 'ערבי יהודי' על הדרך.
לא הייתי נאמן לכתבים שחיבבו אותי. אבל אני מאוד משתדל להיות נאמן לעצמי, ולזה שברא אותי. כשמשתדלים להיות נאמנים לתורה, לא צריך להוכיח שאינך גזען. אהבת אדם זה כל אדם, גם הגר אשר בקרבך. וזו אמת נצחית, ולא תלויה באווירה ציבורית או במצע של המפלגה שהצבעתי לה. הפוליטיקאים שצעקו בראש חוצות להוקיע אותי ואת שירי כי הוספתי קארמה שלילית לבריזה הים תיכונית, משליכים כעת רפש איש על ראש רעהו. רעהו שלפני דקה היה חברם לשולחן הממשלה. גם זה חלק מהמציאות שעדיף לא לראות.
Leave a Reply