שתיים בצהריים

אל החדר החשוך, נכנסה קרן שמש קטנה,
עייפה מעננים ואולי ענני מלחמה.
ואמא מעירה אותה, כי כבר מאוחר נורא.
מה את רוצה שאני אקום לפיגוע הבא?!
תני להתכסות בשמיכת הנוסטלגיה,
כי את הקור הז גם הפוך לא דוחה.
תני לחפור לקן השיכחה,
כי ברעש הזה אני לא רוצה להיזכר.
תני לחזור לרחם של חלומות,
להתגונן מכל העולם הזה.

ואולי אלוהים יתן לנו שקט,
אולי הנשמה תפסיק לצעוק.
ואולי רוח הקודש תמשיך לצווח,
ואלוי אנחנו נמשיך לשתוק.