מונולוג


בהתחלה חשבתי שזו תגובה רגשית טבעית, אחרי הרבה זמן שלא
הרגשתי, אחרי הרבה זמן שהיה חסר לי. חשבתי שזו אופטימיות
שנוחתת עלי וממלאת אותי ולמרות שדי נהנתי מהתחושה – פחדתי.
אמרתי לעצמי שהדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו זה להתאהב.
אני יושב על החול, מרגיש את השמש, נעימה לא צורבת, שומע בקושי
את המים כשהם נשברים על החוף, מרגיש לרגע את מה שסתיו מכנה
אלוהים.
אולי באביב כשיזמינו אותך לליל הסדר אצל הסבא-סבתא תרשי לעצמך
לחייך, להרים את הראש. אולי תלכי ברחוב תיראי אותי בפנים של
מישהו אולי תטיילי בצפון ותראי אותי בנחלים הקפואים של הגולן
או שתיראי אותי בפריחה המשגעת הזו שנראית כאילו הצייר שפך את
כן הצבעים שלו על הר
זה מוזר, לקח לי הרבה זמן לקשר, אבל גדליה-פלג נהרג במוצאי יום
השואה תשס"ב. רן ברון נהרג במוצאי יום השואה תשס"ג. כתוצאה
מהמוות של שנייהם עברתי שינוי
עשר…
תשע…
שמונה…
איזה יופי! מחר יכתבו עלי בעיתונים,
עם תמונה מהטיול האחרון או משהו כזה,
וכולם יגידו כמה שהייתי נחמד ומצליח
וכל הבולשיט הקיטשי הזה שאומרים על מתים.
המקום הזה, שהמוזיקה שבו זורמת על אלכוהול, צפה על חשיש ורצה
על קוקאין.
המקום הזה, שיכול להכניס אפילו אופטימי כמוני, למלנכוליה
עמוקה, סתם מתוך הזדהות עם הסביבה.
המקום הזה, שעם כל הדחיה שלי ממנו, הוא רק מושך אותי יותר.
כל הכתיבה של הקטע הזה נועדה ללחיצה חוזרת על בלוטות הדמעות
שלי.

Be the first to comment

Leave a Reply

כתובת האימייל שלך לא תפורסם


*